מעיין פרץ וינר

סיפור הלידה של שי 💕

תקציר- לידה ראשונה אחרי טיפולי פוריות, טבעית, חוויה כל כך חיובית. לאורך ההריון קורס לידה רכה, תרגולי דמיון מודרך, נשימות והרפיות כל ערב לפני השינה. התחלת צירים ב-5:00, לידה ב- 8:25. הגעה בפתיחה מלאה לבית החולים. מעט התערבויות- ניטור וחתך חיץ.

יום שלישי 22.10.19 מתעוררת ב-5:00 בבוקר לתחושה של מעין לחץ בגב התחתון. מרגישה שצריכה לשירותים, הולכת להתפנות… סוף סוף מצליחה להתפנות אחרי יומיים של עצירויות (שבדיעבד מסתבר שכנראה היו צירים חלשים). חוזרת למיטה לישון, מתעוררת שוב עם הכאב בגב, לא מעלה על דעתי שאלו צירים כי לא הרגשתי משהו קודם לכן, והייתי בטוחה שהלידה תתקיים אפילו אחרי המשוער.
מנסה להירדם, לא מצליחה, מחליפה תנוחות, עושה קצת נשימות כמו שתרגלתי בכל ה-3 חודשים האחרונים, מפעילה הרפיה. מחליטה אולי לתזמן את הכאבים- עוד מכחישה שזה צירים (בראש שלי אני לא רוצה לצאת דרמטית אבל מה אכפת לי לנסות את האפליקציה שהורדתי 😀). מתזמנת.. כל 9-8 דקות גל. מחליטה לעבור על הרשימה לתיק של הלידה למקרה ו… כי להירדם אני כבר לא אצליח. ועדיין לא מאמינה שאלו צירים, בכל מקרה עד שזה לא כל 5 דק אין לי מה לעלות לבית חולים, אני יודעת שאני רוצה למשוך כמה שיותר זמן בבית ולעזור לך להתברג. בין הסידור תיק לבין גל אני יורדת על 6 כרית על הרצפה לברכיים ונשענת על המיטה ועושה תנועות מעגליות עם האגן כל הזמן ונושמת.. מסתיים הגל, ממשיכה לסדר כאילו כלום. מחליטה לא להעיר את אבא עדיין. ב-6:00 אבא מתעורר לעבודה. אני אומרת לו שכואב לי ונראה לי שיש לי צירים, ושכדאי שיודיע בעבודה שהוא לא מגיע. מבקשת ממנו לעזור לי לתזמן, זה כבר כל 5 דק. מחליטים להתקשר לדולה, זה נשמע מהצד שאני לא ממש כאובה, אז גם לה נדמה שזה יקח עוד זמן. גם אני לא מאמינה שזה התחיל… זה לא כל כך כואב, זה בטח עוד רחוק. נכנסת להתקלח כדי להתרענן לקראת הלידה ובכלל, מעבירה כמה גלים גם במקלחת. אמרו לי שזה עוזר.. זה באמת הקל. יוצאת מהמקלחת ולפתע יורד לי פס של דם על הרגל. אני נבהלת ברור לי שזה לא הפקק הרירי כי זו לא הפרשה – חוששת אולי יש לי היפרדות שלייה- הייתי בהריון בסיכון בגלל השלייה. בוחרת שוב לנשום. לא להילחץ כדי לא לתת לאדרנלין להגיע. מנשקת את אבא לעלות את האוקסיטוצין.. מבינה שזה מתקרב. ממשיכה כל הזמן בתנועות מעגליות בעמידה או על שש, זוכרת שככה אני עוזרת לך להתברג . במקביל לדם שירד מתקשרים שוב לדולה, כבר השעה 7:00. מחליטים לעלות לבית חולים לא לוקחים סיכון בגלל הדימום (בדיעבד מהפתיחה). אבא עוד לוקח קצת את הזמן, זוכר שאין טעם להילחץ, מארגן דברים אחרונים. אני כבר קצת מאבדת סבלנות, מבקשת ממנו לחבר לי את הטנס לגב ומגבירה עוצמה לאט לאט, מחליטה להתקדם לאוטו לחכות לו… מרגישה כבר ממש מתקדמת. נכנסת לרכב עומדת עם הגב לנסיעה במושב ליד הנהג, שמה מתחתיי מגבת למקרה וירדו המים. אבא שואל אם אני רוצה שירים, אני כבר לא במוד של לשוחח, אומרת לו שיעשה מה שרוצה, מתרכזת לגמרי בעצמי ובנשימות, לפתע נזכרת בטיפול במים שעשיתי אצל הדולה המקסימה שלי, איך שמעתי את הנשימות של עצמי מתחת למים, מקשיבה רק לאוויר שנכנס ויוצא. בכל גל מגבירה קצת את העוצמה של הטנס- שללא ספק מסיח את דעתי מהכאב מעט. מה שהיה מצחיק בדיעבד היה שאני עדיין לא מעכלת וכל הנסיעה לבית חולים כרמל אני מציקה לאבא שיתזמן את הגלים כדי שאם ישאלו בבית חולים נדע להגיד כל כמה זמן זה מופיע… לא חשבתי על זה שהם כבר ממש צפופים אז מה זה משנה, אבל זה עזר לי כנראה להתרכז במשהו נוסף.
יש הרבה פקקים בדרך, רבע שעה לפני שאנחנו מגיעים לבית החולים, אני כבר ממש כאובה, הנשימות מתחלפות בקולות, מנסה להוציא אויר ב״ששש״ או מעין התייפחויות, מבקשת מאבא שבזמן הגל יעודד ויגיד מילים טובות, הנשימה גם לעיתים נעתקת. הדולה תוך כדי מתקשרת ואומרת שהיא גם כבר בדרך. כל הזמן הזה העובדה שאני יודעת שהיא תגיע בזמן לתמוך בנו , מרגיעה אותי, ואני מצפה לה.
כמה דק לפני שאנחנו מגיעים השעה 7:45 אני מרגישה ממש לחץ למטה, שאני לא מצליחה לשלוט ורק רוצה ללחוץ. מחליטה להוריד את התחתונים באוטו למקרה ומשהו ירצה לצאת. אנחנו מגיעים סוף סוף למיון- אני אומרת לאבא שאני מרגישה שאת עוד רגע בחוץ.
הוא מחנה במיון איפה שהאמבולנסים אני מושיטה יד למטה ואני מרגישה את השק מי שפיר! בשלמותו ,בחוץ מבצבץ, אני חושבת לעצמי לשמור אותו שלם עד שאגיע לחדר לידה כדי לא ללדת ברכב. אבא מסתכל ורואה שזה בחוץ רץ מיד למיון לקרוא לעזרה. אני פותחת את דלת המכונית ומתחננת לאנשים שיעזרו לי, מרגישה ממש שאת יוצאת לי. מגיעים רופאים עם אלנוקה מבקשים שאעלה עליה בשכיבה. אני לא מסכימה, מהרגע שהתחילו הצירים אני על שש או רוכנת קדימה כדי שלא יכאב לי. הם מבקשים שלא אלחץ ושוב ושוב מבקשים שאתהפך על הגב. ואני עדיין לא מסכימה וממשיכה בגלים על שש על האלונקה, לנשום ולתת לגוף לעשות את מה שהוא יודע.
מגיעים לחדר לידה, כל הצוות בלחץ, פוגשת אותי רופאה ומבקשת ממני שוב להתפך על הגב כדי לבדוק אותי. אני מתוסכלת נורא, אומרת להם שאני רוצה להיות על שש כי נוח לי. היא מתעקשת ומסבירה שצריכה לבדוק אותי אחרת היא לא תדע מה מצב העובר. אני שואלת מה יש לבדוק אם עוד רגע אני יולדת.. היא אומרת למקרה שצריך לידת חירום כי אולי העובר במצוקה כמו ואקום וכו׳. הם בלחץ כי לא ראו את הלידה מתפתחת ומבחינתם אני מקרה חירום 🤷🏻‍♀️. כדי להרגיע אותה וכדי למנוע התערבויות אני מתהפכת על הגב.המים פוקעים בבת אחת.. היא מחברת לי מוניטור- שקט, לא שומעים דופק. כמובן! את כבר בתעלה ורוצה לצאת… איך ישמעו? הרופאה מנסה שוב ושוב לשמוע את הדופק. לא מצליחה. דקות שמרגישות כמו נצח. אבא חושש, לי ברור שאת בסדר, הבוקר עוד הרגשתי אותך בועטת. הרופאה מסבירה שצריך לעשות ניטור, מתעקשת שאם אין דופק אולי את במצוקה. אני בצירי לחץ בין לבין מנסה לנהל שיח מסבירה שאני רוצה רק ללדת גם אם את במצוקה, אין טעם בהתערבויות. היא מראה לי את החוט ברזל של הניטור- אומרת שוב, ״אם לא נמצא דופק נצטרך לבצע ואקום״ וכבר אנחנו רואים את שאר הצוות מכין את המיכשור. אני דואגת לך, לא רוצה שזה הדבר הראשון שתרגישי לפני שאת יוצאת לעולם. אבא מבקש מהצוות לא לדבר לידי במילים מהעולם הרפואי שאני לא מבינה ולהסביר בדיוק הכל כמו שצריך שנחליט יחד. אני מסכימה לחוט ניטור, רק לא ואקום. אני יודעת שאת בסדר ואני יודעת שהלידה התחילה לא מזמן, אין סיבה שתהיי במצוקה. מחברים את הניטור- יש! יש דופק הכל תקין. היה לי ברור.
היא מבקשת שאשאר על הגב ואתחיל ללחוץ עם ברכיים אליי. אני לא מסכימה ואומרת לה שאני מתהפכת על שש כי רק ככה נוח לי, ועכשיו שיש דופק שלא יפריעו לי ורק יעזרו לי ללדת.
היא שואלת את המיילדת השנייה שאיתה אם היא מסכימה לקבל את הלידה על שש (חצופה, מי שואל אותה?) אני מתהפכת וממשיכה ללחוץ. אבא תומך בי מעסה לי את הגב מלטף אותי ומנגב לי את הזיעה. המיילדת שמה הרבה שמן למטה ומעסה כדי לעזור לך לצאת.. אומרת שממש צפוף וחוששת שאני אקרע אז כדאי לבצע חתך קטן. אני שוב מנסה שלא יתערבו ואומרת לה שננסה עם עוד שמן, היא מנסה ועדיין מתעקשת שצפוף ״חתך אחד קטן והיא בחוץ״ אני כאובה, היא משכנעת אותי. אני מסכימה.

אני על שש, היא חותכת, ציר לחץ אחד, ועוד אחד… ואת בחוץ, קודם הראש, אחר כך כל הגוף, תופסת אותך ומביאה אותך אליי. איזו הקלה. את מתחילה לבכות ישר, אני רגועה, אבא מתרגש. את איתנו שלמה ובריאה.
8:25 נולדת. 3.150 קילו של קסם, 25 דק בחדר לידה.
שיכלו בעיניי אפילו להיות פחות אם לא היו מבקשים ממני להתהפך על הגב שזה בטוח עיכב. התערבויות מיותרות.

אחרי הלידה, עוד לחיצה קטנה והשלייה יצאה בשלמותה. הדולה מגיעה בדיוק כשאת מונחת עליי. היא מעסה לי את הידיים, נושמת יחד איתי בזמן שתופרים אותי. אני שמחה שהיא הגיעה אפילו אם זה אחרי, הידיעה שהיא שם עשתה לי טוב. הביאה לי מים ניגבה לי את הפנים.

אני משאירה את שי עליי כל הזמן מרגע הלידה, מניקה ולא נפרדת ממנה לרגע, עור לעור. אני מרגישה ממש בשליטה ובטוב, יכולה לקום לשירותים ולא כאובה כל כך. משם עברנו למחלקת אפס הפרדה.

חייבת את חיי לגיסתי האחת והיחידה Adi Shimon Perets שחשפה אותי לספר ״לידה פעילה״ והייתה שגרירה מספר אחת של לידות טבעיות תמכה ותומכת כל רגע נתון. בעקבותיה- לקחתי את הדולה המופלאה שלי Adi Rejovitzky לליווי ולקורס לידה רכה כל כך חשוב ומשמעותי, מפגשים אישיים מעוררי שאלות ותהיות, מחזקים את הביחד של הזוגיות, מוסיפים להתרגשות ומעבר לכלים שנתן לי להתמודדות בזמן ההריון והלידה, הוא נתן לי כלים לחיים למצבי לחץ וחרדה ובכלל- לאיכות חיים. גרם לי להאמין בעצמי ובגוף שלי. ואם זה לא מספיק אז עדי הדולה גם מפנקת במסגרת הליווי בטיפולי שיאצו וטיפול במים שקידמו וסייעו לי ואני מאמינה שיש לכך חלק כל כך גדול בחוויה הטובה שלי ואני בהודיה גדולה על כך.

תודה לכן על החשיפה לקבוצה הזו, על הסיפורים, השיתופים, הכוחות וההשראה שנתתן לי.
לידה טבעית רכה ובריאה לכולן בידיים מלאות💕