סיפור הלידה של סוף מאיר- לידה רכה עם גיה וינשטיין

סיפור הלידה של סוּף מאיר שלנו!

17.3.20
39+5

יצא ארוך.. 🙂

אתחיל ואומר שאילולא היינו במצב המשונה הזה, יתכן שלא הייתי כל כך ממהרת לכתוב את סיפור הלידה שלי. אבל אני בטוחה שלי זה היה עוזר לקרוא, אז בתקווה שיעזור לעוד נשים ללדת בתקופה המורכבת הזו. את ההריון עברתי בקלילות, הרגשתי חיונית וחזקה והייתי פעילה בעיקר עם יוגה הליכות וכאלה. עשיתי קורס הכנה ללידה אצל סופיה בר רשי שממש חיבר אותי עוד יותר לאיך אני רוצה ללדת, ונטע בי אמונה עמוקה. באופן יותר פרטני, הליווי של גיה ויינשטיין וונטורה הדולה שלנו, הכין את הקרקע בכל ההיבטים שלה: הכנה שלנו כזוג למה הולך לקרות, פריקה רגשית שלי. הרגשתי שיש מי שעוברת איתי את זה וזה היה כל כך חשוב לי להישען עליה, על הלב שלה והידע המקצועי שלה בתקופת ההריון. ככה שמראש הרגשתי מאוד רגועה ובטוחה לקראת הלידה.

בבדיקת מעקב הריון בסנט ג’וזף הרופאה המתוקה לילה ראתה שהוא במנח עורף לאחור (OP) ישר התקשרנו לגאיה והיא באה ללמד אותנו ספינינג בייביז ותרגלנו לאורך הימים. בבדיקה הבאה הוא היה במנח “רגיל”- שמחנו! ממש! זה עבד!

ב38+2 (7.3.20) התעוררתי בבוקר וראיתי חתיכת ג’לי ארוכה שקופה. היה חמש בבוקר ורק רציתי לחזור לישון אז הנחתי את המחשבה שאולי זה הפקק הרירי בצד. בבוקר בשיטוט גוגל התברר שאכן זה זה. ידעתי שזה סימן שתוך שבועיים הכי מאוחר תינוקי (שם בטן לא מוצלח במיוחד..) שלנו בחוץ 🙂 כבר היו לי כאבי מחזור כמה ימים לפני כן וידעתי שהרחם מתחילה להכין את עצמה.

פה נכנסת גברת קורונה. יש לי קושי עם אירועים כאלו. ומאז שהפקק הרירי יצא התחיל להיות דיבור נרחב על זה והתחלתי להרגיש דיי חרדתית ומודאגת ועצובה מאוד. לחץ בחזה וכל העניינים. חששתי מאוד שזה יהרוס את כל הביטחון שהרגשתי לפני ההתפתחויות, שצברתי בזכות הקורס של סופיה ובזכות גאיה שהאמינה יחד איתי שאני אכן יכולה ויודעת ללדת בצורה טבעית כמו שחלמתי.

בשבועיים שנותרו כבר הייתי בחופשת סמסטר ומאוד פנויה, ומצאתי את עצמי שעות על ווינט, קוראת סטטוסים מדכאים ומלחיצים והתחלתי להרגיש שזה מטפס עלי. לשמחתי בנזוגי המדהים גיא פשוט החליט שהוא לוקח פיקוד, ואחרי כמה ימים שהייתי לא בטוב רגשית הציע לקחת לי את הפלאפון. הרעיון הכי טוב בעולם! הוא העביר לי דברים חשובים, היה “על זה” (מה שבדרך כלל התפקיד שלי טבעית) והתפנתי להרפות ולחזור לטוב שלי שבתוכי. היו לי ימי חסד!

בישלתי, המשכתי לקנן, התפנתי לכאב גב/צלעות מוזר ומציק במיוחד שהחליט להגיע בסוף מעגל היולדות שעשו לי ביום הראשון של שבוע 39, שבהתחלה חשבתי שהוא ציר גב (כמה ימים לפני כן גילינו במעקב הריון בסנט ג’וזף שהוא שוב חזר למנח op, אז הכנתי את עצמי נפשית לצירי הגב המפורסמים של המנח הזה).

מתחילת שבוע 39 בעיקר עשיתי ספינינג בייביז, מתיחות לכאב גב הזה וסידורים אחרונים ובישולים. כל לילה התעוררתי מהכאבי צלעות האלו ולא בטוחה אם זה ציר או לא, או סתם כאב סטטי של המנח שלו.

בבוקר של יום שלישי (39+5) התעוררתי ודאגתי לוודא עם אמא שתספיק לעשות את הכביסה לבגדים של התינוקי שהיא התנדבה לעשות. תוך כדי השיחה איתה אני מתחילה להרגיש כיווצים בקדימה ולמטה של הרחם. זה היה ב10:00.

מתרגשת ויחד עם זאת קולית בקטע לא מובן, אומרת לגיא שנראה לי מתחילים צירים. כותבת לחברות שיחזיקו לי תפילה וכוונה, למרות שזה יכול לקחת גם כמה ימים מעכשיו ואין לדעת. באופן מדהים, הצירים על ההתחלה היו סדירים. בהתחלה כל 10 -15 דק, ונמשכו 20 שניות בערך וחלשים. ב12:30 לדעתי גיא כבר הבין שהוא צריך להתחיל לתזמן אותם, כי הם מתארכים ומצטופפים. באיזה שלב אמרנו שננסה את האיזי טנס שהשכרנו מיד שרה, והתחלתי להיות איתו בערך משעה 13:00 עד שהחלטנו לצאת לבית חולים ב16:45.כל ציר הייתי בעמידת שש, והנעתי את האגן במעגלים תוך כדי שהוצאתי קולו, ממש כמו שסופיה עודדה אותנו לעשות, לא להאמין כמה אינטואיטיבי זה היה. בין לבין נחתי על הבולסטר (חייבת להגיד שלא תמיד הרגשתי את המנוחה הטוטאלית הזו שדיברו עליה בין הצירים. אז נחתי והרפתי ככל שיכולתי).

כל הזמן הזה לא ידעתי מתי בדיוק לצאת לבית חולים, באיזשהו שלב הצירים היו כבר מעל דקה, כל חמש דקות, בערך כבר שעה וחצי. ועם זאת חששתי לנסוע 20 דק (גרים בעין כרם לסנט ג’וזף) רק בשביל שיגידו שהפתיחה נמוכה ולחזור הבייתה. זוכרת שאמרו לי שכדאי לצאת כשאני מרגישה שזה מתחיל להיות בלתי נסבל, ויחד עם זאת לא הייתי בטוחה אם עכשיו זה ה-בלתי נסבל. גיא במקביל שם לב שהצירים מצטופפים עוד, ונהיים כל 3-4 דק. מתייעץ עם הדולה ועם אמא שלי, אבל מחכה לקיו שלי בהמלצת גאיה הדולה. תוך כדי הוא מתקתק אוכל, מכין בקבוקים עם תמציות של ד”ר קיי ושומר על נוכחות ערנית אבל רגועה. בסוף יצא שכולנו כולל האינטואיציה שלי דיי הסתכרנו. ב16:45 התחלנו את המסע המופלא באוטו (בצחוק, זה היה לא נוח בעליל).

נושמת ומסתובבת עם האגן ככל יכולתי בישיבה לא חגורה במכונית, תוך כדי שאני מוודאת שגיא על הוויז נכון (אמרתי לכן, מאוד רגילה להיות על זה), מעבירה את חצי השעה של הנסיעה!

מגיעים, גיא מוריד אותי בכניסה לבי”ח ואני נכנסת למעבירה ציר בהישענות על הקיר. פתאום המלאכית שלי מגיעה- גאיה הדולה. אני מחבקת אותה ופורצת בבכי- בדיעבד אני מבינה כמה הייתי זקוקה לחיבוק מאישה, סכר הרגשות נפתח ואני בפעם הראשונה מרגישה: אני מתרגשת, פוחדת, מבוהלת, מאמינה, כואבת, תמימה ומבולבלת. אני בוכה איתה בחיבוק (גם עכשיו לכתוב את זה מעלה בי דמעות..) כל עוד אין ציר, נותנת לרגשות שלי מקום, ואז מגיע עוד ציר. אני נשענת על הקיר ומתחילה לעשות סיבובים עם האגן, וגאיה מנסה לעסות לי את הגב. אני אומרת מנסה כי ישר סימנתי לה שלא תיגע בי- הגוף שלי ממש לא רצה מגע. לא ממנה ולא מגיא והרגשתי שזה מסיח את דעתי מלהיות נוכחת עם הציר. לא יודעת לתאר את התחושה אבל פשוט לא יכולתי שאף אחד יגע בי בזמן הצירים.. חזרתי לתודעת “i can do this shit” בדיוק כשגיא נכנס וכולנו מתקדמים לעבר קומת היולדות. נכנסו, אמרתי את ת.ז שלי, וישר למוניטור. זה היה מדהים! בלי בירורים, בלי מסמכים, הכל כבר עשינו מראש במעקבי ההריון. כייף היה להגיע למקום שאני מכירה כבר. נכנסים למוניטור, אני צריכה בפעם הראשונה לשכב על הגב וזה סיוט.

היא בודקת לי פתיחה ואני מתחננת שאני בפתיחה מעל חצי ס”מ.. אחרי כמה שניות היא אומרת לי שאני בפתיחה 4 ומחיקה 80%! אני בוכה מאושר והתרגשות ומרגישה שאלוהים שומר עלי.. שאני מוגנת ושהגוף שלי מדהים ומתקדם. היא מחברת אותי למוניטור ואני מתיישבת ומעבירה את הצירים. התחננתי שיתנו לי לעמוד אבל היא אמרה שאני צריכה לשבת רבע שעה למוניטור ושיותר לא אצטרך. קיבלתי את זה. העלתי רגל אחת על הכיסא שישבתי עליו במעין כריעה כזו וככה יכולתי להסתובב במעגל גם כשאני בישיבה וזה איכשהו הקל עלי. היה לי קשה שלא יכולתי לזוז, הרגשתי כלואה וזה היה מתסכל ובכיתי. עברנו לחדר לידה והתחלתי להעביר צירים. ביקשתי שיחשיכו את החדר ושיהיו בשקט. מעבירה את הצירים והם מתחזקים וכל פעם לוקחים אותי למעיין מסע שכזה ואני מתמסרת אליהם ועושה קולות עמוקים. גיא וגאיה עושים איתי קולות עמוקים ואני שמה לב שאני מגבירה את הקולות שלי בשביל לא לשמוע אותם כי זה הפריע לי. בין הצירים היה לי קר, אז ביקשתי שישימו עלי שמיכה. בציר היה לי חם, אז ביקשתי שיועיפו את זה ממני. בין לבין גם הצלחתי להגיד “מים” והביאו לי בקבוק לפה. באיזשהו שלב בין הצירים תפסה אותי תחושת יאוש, הרמתי מבט עם דמעות בעינים ושאלתי את גאיה וגיא מתי זה יגמר. גאיה הסתכלה עלי.. וענתה את התשובה המושלמת: “לא יודעת”. קיבלתי את זה. נזכרתי שאין ברירה אלה להתמסר לכאב, להרגיש אותו, לקבל אותו. לא להילחם בו. לקבל את אי הידיעה ואת השהות הבלתי מהוססת אך ורק בהווה. אם חושבים על מה יהיה- בהלה. אם על מה שהיה, תסכול. בהווה היה לי אותי ואת הקול שלי וזהו. הקול שלי היה עמוד התווך שלי שתמיד יכולתי לחזור אליו. הגיעה מישהי לבדוק פתיחה- 5. קצת התאכזבתי כי חשבתי שאני כבר אתקדם יותר.

ככה העברנו משהו כמו שעה וקצת, עד שגאיה הציעה שנעבור למקלחת. במקלחת עם הדוש שניהם עזרו לשים את הדוש על הגב שלי בזמן ציר, וגאיה תוך כדאי עיסתה לי את הגב עם שמן מרווה מרושתת. איכשהו הפעם לא סבלתי מזה ואפילו זה תמך באיזה שלב היא לימדה את גיא איך לעשות את זה (כפרה עלייך שחשבת על החוויה הזוגית שלנו), אבל בשנייה שהוא נגע בי התעצבנתי ורק הצלחתי להגיד “לא טוב גיא” ומיד גאיה חזרה לעמדת המסאז’. באה מישהי לבדוק לי פתיחה שוב כי התחלתי להרגיש תחושה של יש לי קקי. היא בודקת, 5 וחצי ואפילו לא ירדו המים עדיין. אוקי. אז זה לא צירי לחץ. ממשיכה להעביר צירים וכל פעם בשיא הציר מרגישה שעומד לצאת לי קקי. פה הגיע השלב שנזכרתי להתפדח ולכן לא רציתי לעשות אותו (גם כן מצחיקה.. את כל הדם שיצא בכל מקום והקיא והגניחות זה לא מפריע משום מה). מעבירה ככה צירים ואומרת לגאיה שהתחושה הזו לא מפסיקה בצירים. היא אומרת שאולי פשוט יש לי קקי.. אחרי התלבטות אני מנסה לשבת לעשות ופשוט מבינה שזה גדול עלי וזה כואב ממש, מרגישה כאילו נקרעת לי הפות. גם אם זה קקי אני לא מתכוונת להוציא אותו. וחזרה לצירים בעמידה שבהם יש רצון לעשות קקי. מבקשת מגאיה שתקרא למיילדת שתעשה לי פשוט חוקן ונגמור עם זה.. אחרי כמה דקות היא חוזרת עם המיילדת ואומרת שלדעתה אני פשוט מתקדמת. אני חושבת לעצמי שאין שום סיכוי כי ממש לפני חצי שעה אולי אפילו פחות הייתה לי פתיחה חמש וקצת. בכל זאת היא בודקת אותי והיא אומרת ש… כן. בציר מתחילים לראות את הראש. פתיחה מלאה. ורואים את המים שפקעו (איך ראו במקלחת אני לא יודעת, אבל היא ראתה אז נאמין לה (:(.

כולי לא מאמינה, מתחילה לעבור חזרה למיטה ועולה עליה במעין עמידת 6 גבוהה כזו. תוך כדי חושבת שאיך זה הגיוני שכבר צירי לחץ ושזה מהר, מופתעת לטובה ממש. באותו רגע באופן פלאי נכנסת הרופאה לילה שהייתה איתנו בכל שלושת הבדיקות של המעקב הריון. בבדיקה האחרונה היא אמרה שהיא ממש תשמח ליילד אותי והציעה שאוסיף אותה לפייסבוק וכשאני יולדת שאתקשר אליה במסנג’ר והיא תבוא. אז מסתבר שתוך כדי גיא התקשר אליה והיא הגיעה בול לשלב הלחיצות. נכנסה כמו מלאכית עם חיוך מוכר וחם. אשכרה הגיעה במיוחד.. הן אומרות שעדיף שאני אשכב על הצד בשביל לשמור עלי הכי טוב מלהיקרע, אבל אני פשוט לא מסוגלת לדמיין לשנות תנוחה עכשיו. נשארת בעמידת שש גבוהה כשגיא יחד איתי נושם. פה נפל לי האסימון שאני יכולה ללחוץ כשיש ציר לחץ, ולא להתאפק כמו שעשיתי בצירים הקודמים שחשבתי שזה קקי ולא רציתי שיצא. אני מתחילה ללחוץ ביחד עם הציר, והן מכוונות אותי תוך כדאי. לאט יותר, חזק יותר, כל פעם משהו אחר והן ממש צריכות להגיד את זה לגיא שיצעק לי באוזן כי אני כבר עושה קולות נמוכים בעוצמה ממש חזקה ולא שומעת שום דבר אחר מלבד הקול. באיזהשהו שלב הן אומרות לי שאני יכולה לגעת בראש, אני שולחת יד אבל לא מבינה מה אני מרגישה. חוזרת לצירים ולריכוז. בציר הבא מרגישה את טבעת האש המפורסמת.. ים סוף נפתח. ככה זה הרגיש. הן מבקשות ממני להשתעל בשביל שיהיה לחץ עדין, ואז אני שומעת, הראש בחוץ. עוד ציר אחד, לוחצת יחד איתו, ואני מרגישה התרוקונות עצומה ומלא מים נוזלים. 21:00 בדיוק סוּף נולד.

אני שמועת בכי מתוק וגבוה, ואת המיילדות אומרות לי “you can take your baby now” ואני אוספת אותו מבין הרגליים שלי לחזה שלי ושלושתינו בוכים מאושר. אני וגיא בהתרגשות עצומה, אני מחזיקה את הפלא הזה בידיים שלי, תינוק מתוק ומחליק ובוכה. אני מבקשת להישכב ומניחה אותו על החזה שלי ולאט לאט הוא נרגע. הוא מרים את הראש לכיווני, פותח עיניים ומסתכל לי לתוך הנשמה.
שלום לך אהוב שלי. כמה טוב שבאת אלינו.. סוף סוף…

אחרי כמה דקות גיא חותך לו את חבל התבור, עוד לחיצה אחת ויוצאת השילייה בקלילות. הגוף שלי מתחיל לרעוד בטירוף וגאיה מרגיעה ואומרת שזה בסדר וזה האדרנלין. בודים את נקרעתי, ומסתבר שרק קרע קטנטן וחיצוני, והיא תופרת לי אותו אפילו בלי הרדמה. תכלס זה היה החלק היחיד שצעקתי מרוב כאב. כאב אבל עבר מהר. המשכתי להתפנות לאהוב שלי וניסינו להניק אותו.

ומפה.. פשוט יחס מדהים של הבית חולים לכל מה שהעדפנו. סקין טו סקין מרגע הלידה ועד שהלבשנו אותו לשחרור 48 שעות לאחר מכן. יחס אישי ומדהים של הצוות. היה לי עצוב לעזוב את המקום.. זהו.. שם נגמר ההריון, והתחילו החיים המשותפים שלנו. חתיכת מסע מטורף.

מרגישה הודיה עצומה קודם כל לגוף הפלאי הזה שלי, שפשוט יודע מה לעשות. זו המסקנה. הוא כל כך חכם וחייתי. לתמיכה המטורפת שקיבלתי במהלך ההריון ובלידה עצמה..

אם הייתי יכולה לתת עצה אחת ללידה ולהריון זה לעשות את מה שמרגיש נכון. ללא פשרות. בבחירת האנשים שיהיו סביבנו, בדרך שבה אני רוצה ללדת. וגם להתמסר לכאב. לקבל אותו. כאב מעניק חיים..